להעריך את האנשים היקרים שיש לנו! 

מאמר זה החלטתי לכתוב כתוצאה מתובנה חשובה שקיבלתי אחרי אירוע מצער שקרה לי – אחרי שסבתא יקרה ואהובה שלי נפטרה.

לכל אחד מאיתנו יש את האנשים היקרים והאהובים שמסביב – משפחה, חברים קרובים ועוד אבל הרבה פעמים  אנחנו לוקחים את האנשים האלה כמובנים מאליהם. הם כל הזמן איתנו, אנחנו רואים אותם, נמצאים איתם, יוצאים איתם, חוגגים איתם רגעים יפים ועוד.

לפעמים גם איננו מעריכים אותם מספיק – נכנסים איתם לוויכוחים, מדברים בצורה חצופה, לא יפה, לא מפגינים מספיק אהבה וחיבה כלפיהם, או שפשוט לא מקדישים מספיק זמן כדי להיות איתם, תמיד ישנם דברים אחרים שיותר חשובים מהם.

עד שקורה משהו – קורה איזשהו אירוע מצער (שנדע בחיים שלנו רק שמחות ולא צער)  – מחלה קשה, תאונה, מוות – כאשר ברגעים האלה פתאום אנחנו מבינים כמה חשובים ובעלי משמעות אנשים אלו בחיינו, כמה לא התייחסנו אליהם בצורה המתאימה.

כמה פעמים אמרתם לאנשים האהובים שלכם שאתם אוהבים אותם? מתי פעם האחרונה הקדשתם להם את הזמן ואת כל תשומת הלב שלכם, הייתם איתם, נתתם להם להרגיש חשובים, מוערכים ואהובים? מתי שמתם בצד את כל העיסוקים שלכם והייתם עם אותם האנשים האהובים? מתי בפעם האחרונה אמרתם תודה לאנשים אלו שיש אותם בחיים שלכם?

לא תמיד אנחנו מעריכים את כל האנשים היקרים שיש לנו בחיים. זה לא אומר שאנחנו לא אוהבים אותם, אבל לא נותנים להם את מלא ההערכה שבאמת מגיע להם לקבל. אנחנו לא נותנים להם את ההרגשה של החשיבות שהם מהווים עבורנו בחיים.

כשסבתא שלי הייתה חיה, הרגשתי כמה אהבה היא נותנת לי – מכינה לי, תמיד רוצה שיהיה לי טוב, מלטפת אותי, מטפלת בי, רק שלא יחסר לי משהו. אני אהבתי אותה מאוד אבל לא תמיד החזרתי לה את האהבה באותו המטבע – לפעמים הייתי עסוקה מדי עם העסק, עם העבודה, עם העשייה, עם הריקודים ועוד אבל היא תמיד הייתה שם בשבילי.

כשלקחנו אותה לבית חולים בפעם הראשונה, פתאום הכל השתנה. ראיתי כמה אני באמת אוהבת אותה וכמה לא הערכתי מספיק את כל מה שהיא עשתה עבורי יום יום. פתאום אמרתי לה כל כמה שניות כמה אני אוהבת אותה, כמה אני מחכה לה שתחזור הביתה, הרגשתי שאני רוצה להיות איתה ולתת לה תשומת לב כי יכול להיות שבקרוב אאבד אותה לתמיד.

בשנה האחרונה סבתא הייתה בבית חולים 5 פעמים, עברה 3 ניתוחים. הייתי יותר ויותר קרובה אליה כל פעם, עד שבפעם האחרונה היא פשוט הלכה. התחלתי להיזכר בכל מה שהיא נתנה לי במשך 30 שנה, וכמה מעט אני החזרתי לה בחזרה. התחלתי באמת להעריך אותה כשהיא הייתה חולה ולא בריאה, לא כשהיא הייתה בריאה ושלמה. לקחתי את האהבה שלה כמובנת מאליו, לא הייתי איתה.

דמעות זולגת מעיניי גם עכשיו. אהבתי את הסבתא שלי מכל הלב, סבתא שגידלה אותי. סבה אחד לא הכרתי בכלל כי הוא נפטר צעיר, סבא שני נפטר כשהייתי ילדה קטנה וסבתא שנייה נפטרה לפני 8 שנים. אבל זו הייתה סבתא שגידלה אותי, שהייתה חיה איתנו כל הזמן, סבתא שנתנה את חייה רק שיהיה לי טוב.

ואני אפילו פעם אחת לא אמרתי על כך תודה, לקחתי את זה כמובן מאליו, כחלק מהתפקיד שלה. רק עכשיו, שהיא כבר לא איתנו, אני מעריכה את כל מה שהיא עשתה עבורי, עבור אחי, עבור אמא, כל מה שהיא לימדה אותי, נתנה לי, העבירה לי.

תעריכו את האנשים הקרובים שלכם, תנו להם תשומת לב, דברו איתם, תקשיבו להם. כי שום דבר לא יכול להיות בעל חשיבות יותר גדולה מאשר הם. אני למדתי את הלקח שלי, אני מודה לאלוהים על הורים מדהימים, אח מדהים, בעל תומך ואוהב, משפחה יקרה, דודים,בני דודים, גיסים וחמים, חברים טובים ואנשים שאוהבים ורוצים תמיד לתת.

תעריכו אותם עכשיו, כל עוד הם בחיים, אחרי זה כבר מאוחר מדי. סבתא יהיה זכרונך ברוך, אוהבת אותך המון ואוהב אותך תמיד.

ואתם את הלקח תוציאו בעצמכם עם הסיפור האישי ששיתפתי כאן.